אני קובה

ארבעה פרקים נפרדים מהוואנה שלפני המהפכה, מלוכדים בקריינות פואטית של קובה עצמה: פרוצה שמוכרת עצמה לתייר אמריקאי, איכר שרואה את אדמתו נמכרת מתחת לרגליו לתאגיד אמריקאי, סטודנט מהפכן שנרתע ברגע האחרון מהתנקשות, ואיכר הררי שמצטרף לגרילה רק כשההפצצות מגיעות לחצרו. הסרט צולם ב-1961, זמן קצר אחרי המהפכה הקובנית ובעיצומה של הברית המתגבשת בין מוסקבה להוואנה הקומוניסטית. מיכאל קלטוזוב נשלח לביים עבור פידל קסטרו סרט תעמולה סובייטי קובני משותף, וקיבל לשם כך תקציב נדיב וחופש יצירתי חריג לתקופה מתוך תקווה להקרין את הסרט משני צידי כדור הארץ, תמיכה שכללה גם גיוס של כ-1,000 חיילים מהצבא הקובני לשמש ניצבים בסצנה שצולמה במיקום מרוחק בהרים. תחת הלחץ הכבד ליצור תעמולה קומוניסטית אפקטיבית, בחר קלטוזוב במקום זאת ביצירה מורכבת ופיוטית, כזו שבסופו של דבר נדחתה על ידי שני הצדדים: מוסקבה מצאה אותה לא מספיק פוליטית, והקובנים ראו בה הבטה זרה מדי על ארצם. הצילום הווירטואוזי של סרגיי אורוסייבסקי, עם תנועות מצלמה חופשיות ובלתי אפשריות לכאורה (ובהן השוט האייקוני שגולש ממסיבה על גג ישירות לתוך בריכה), הקדים את זמנו אפילו ביחס לקולנוע האוונגרדי של התקופה. הסרט נגנז לעשרות שנים, עד שהתגלה מחדש בשנות ה-90 בהובלת מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה, שהחזירו אותו למסכים ב-1995, ומאז הוא נחשב לאחד מפלאי הצילום הקולנועי הנשכחים של המאה ה-20

כתוביות באנגלית